פסק-דין בתיק עפ"ג 56385-01-12

השופטת ר. אבידע:

ההליך בבית משפט השלום

1. ביום 11.8.08 הוגש כתב אישום נגד המערער לבית המשפט השלום באשדוד, אשר מאוחר יותר ביום 12.3.09 תוקן במסגרת הסדר טעון, אליו הגיעו הצדדים. הצדדים הגיעו להסדר האמור, לאחר שבית המשפט החל לשמוע עדויות ושמע את עדותה של אימו של אחד הקטינים, שנטען כי המערער פגע בו מינית, ואף שמע את עדותו של הקטין הנפגע, שהיה בן 15 בעת מסירת עדותו. על פי הסדר הטעון הוסכם כי ההגנה תבקש כי יוגש תסקיר של שירות המבחן אודות המערער וכן כי תומצא חוות דעת של המרכז להערכת מסוכנות.
2. באישום הראשון שבכתב האישום המתוקן נטען, כי במהלך השנים 2007, 2008 ביצע המערער מעשים מגונים בקטין יליד 3.4.95, אותו הכיר מבית הכנסת בו הם מתפללים ביחד. המעשים המגונים שנטען כי המערער ביצע באותו קטין, היו נגיעה בישבנו של הקטין, שעה שעלה במדרגות בית הכנסת, שהמערער אמר לו ללכת אליו. כמו כן, נטען כי ביום 2.8.08 נגע המערער בגופו של הקטין, שעה שזה התפלל בבית הכנסת, עמד מאחוריו, נגע בישבנו, ולאחר שהקטין הלך, הושיט המערער את ידו לכיוון איבר מינו של הקטין ונגע במכנסיו. כמו כן, נטען כי המערער במהלך התקופה האמורה נהג לגעת בלחיו של הקטין, ובמספר הזדמנויות קרא לקטין לבוא אליו, אך הקטין ברח מפניו. בגין המעשים בקטין זה, יוחסו למערער שתי עבירות של מעשה מגונה בקטין מתחת לגיל 14, עבירות לפי סעיף 348(א) בנסיבות 345(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

באישום השני יוחסו למערער ביצוע מעשים מגונים במהלך שנת 2008 בקטין יליד 31.12.93, אשר אף לגביו היתה למערער היכרות מוקדמת בשל תפילה באותו בית כנסת. נטען כי בתחילת שנת 2008, בשעה שהקטין ישב בבית כנסת, המערער התיישב לידו החל לגעת ברגלו, וכשהקטין קם כדי לשטוף את ידיו, המערער הלך אחריו, נצמד אל הקטין מאחור עם איבר מינו. המעשים הופסקו כאשר הקטין אמר לנאשם לעזוב אותו ושב לבית הכנסת. עוד נטען כי במהלך שנת 2008 עמד הקטין ליד אחד מבתי הכנסת באשדוד, כשהוא נשען עם ידיו על החומה, המערער נצמד אל הקטין מאחור, נגע בישבנו באמצעות ידיו, תוך שהקטין חש את איבר מינו של המערער עומד זקור צמוד לגופו. הקטין ברח ונכנס לתוך בית הכנסת, המערער נכנס אחריו ונגע וליטף את איבר מינו של הקטין. בהמשך, ובעת שהקטין עבר במעבר בבית הכנסת, המערער נגע בבטנו. המעשים המוגנים האמורים בוצעו בקטין אשר טרם מלאו לו 16 שנים. בגין המעשים האמורים ייחסה המשיבה למערער שתי עבירות של מעשה מגונה בקטין, בניגוד לסעיף 348(ג) לחוק.

באישום השלישי ייחסה המשיבה למערער ביצוע שתי עבירות של מעשה מגונה בקטין, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, וזאת בשל כך שביצע את המעשים בקטין יליד 4.11.92, שגם אותו הכיר מבית הכנסת בו השניים התפללו. נטען כי במהלך שנת 2008 נגע המערער באיבר מינו של הקטין מעל הבגדים, באמצעות ידיו, שעה שהקטין חזר מבית הכנסת. מעשיו של המערער הופסקו ע"י הקטין אשר דחף את המערער ועזב את המקום. עוד נטען כי במהלך 2008 בשעה שהקטין עמד עם חברו, קטין אחר, מחוץ לבית הכנסת באשדוד, נצמד המערער מאחור לגופו של הקטין.

3. לאחר שהמערער הודה בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, הרשיעו בית המשפט בעבירות שיוחסו לו, והדיון נדחה למועד אחר. הוזמן תסקיר משירות המבחן, כאשר צויין כי השירות מתבקש להתייחס לאפשרויות טיפוליות במערער.
4. המשך הדיון נדחה מעת לעת. כאשר הדחיות היו לבקשת הסנגוריה, בעוד המשיבה התנגדה לדחיות. ההגנה נימקה את בקשותיה החוזרות לדחיות לשם קבלת תסקירים משלימים של שירות המבחן, וכן מתן אפשרות למערער להיתרם מקבלת טיפול לעברייני מין. במהלך הדיון הוגשו ארבעה תסקירים, שתי חוות דעת מהמרכז להערכת מסוכנות, וכן חוות דעת של ד"ר איבגי אשר טיפל באופן פרטי במערער, וד"ר בן ציון, אף הוא מטעם ההגנה. לקראת הטיעונים לעונש שמע בית המשפט את עדותו של ד"ר איבגי, עדותו של מומחה ההגנה ד"ר בן ציון, וכן לבקשת הסנגוריה, נחקר עורך חוות הדעת בדבר מסוכנות המערער.
5. בגזר דינו, ציין בית המשפט כי התרשם, כפי שהתרשם שירות המבחן, מרכז היום לטיפול בעברייני מין, המראיינים בשירות המבחן בירושלים ומעריכי המסוכנות, כי דבריו של המערער הינם מן הפה אל החוץ ונושאים אופי מניפולטיבי. עוד ציין בית המשפט כי העניק למערער שוב ושוב הזדמנויות להוכיח כי הוא מתכוון לטפל בבעייתו בתחום המיני, בכך שדחה את סיומו של המשפט, אך המערער דחה כל הצעה להשתלבות במסגרת טיפולית שהוצעה לו על ידי שירות המבחן. בית המשפט אימץ את דברי שירות המבחן בתסקיר מיום 6.9.09, שם נקבע כי המערער השלכתי, קורבני, ונכונותו לקבל טיפול מונעת מרצונו להימנע ממאסר. למרות הפגיעה המשוערת במערער ובמשפחתו עם שליחתו של המערער למאסר, קבע בית המשפט כי האינטרס הציבורי מחייב להגן על קטינים מפני עברייני מין כגון המערער, וכי לא מצא טעמים מיוחדים אשר יצדיקו הפחתה מהעונש המינימלי הקבוע בחוק. לפיכך, בית המשפט גזר על המערער 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו, 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתם ופיצוי בסך 5,000 ש"ח לכל אחד מהמתלוננים. 

טענות הצדדים בערעור

6. ב"כ המערער טען כי טעה בית משפט השלום עת הטיל על המערער עונש חמור של 3 שנות מאסר לריצוי בפועל, על אף העובדה כי המערער קיבל ומקבל טיפול פרטני ואף נוטל טיפול תרופתי במשך תקופה ארוכה, אשר הומלץ בזמנו על ידי שירות המבחן ואושר על ידי בית משפט השלום, כאשר הטיפול התרופתי הועצם בהמשך בהמלצת מומחה מטעם ההגנה, ד"ר בן ציון, באופן המפחית את המסוכנות למינימום. ב"כ המערער ציין כי המערער נמצא במעצר בית מלא במשך 4 שנים. לטענת ב"כ המערער, בית משפט השלום לא נתן דעתו לחוות דעתו של המומחה בן ציון אשר קבע כי הטיפול התרופתי וכן טיפול פרטני בעזרת שיחות יפחית לחלוטין את מסוכנותו המינית של המערער. עוד טען ב"כ המערער כי בית משפט השלום לא לקח בחשבון את העובדה כי המערער לא ביצע כל עבירה בעת שהותר לו לצאת ממעצר הבית לקבלת טיפולים ולבית המשפט. הטלת עונש מאסר על המערער יביא, לטענת בא כוחו, להפסקת הטיפול במערער, בעיקר להפסקת הטיפול התרופתי, כאשר על בית המשפט לתת סיכוי לתהליך השיקומי טיפולי שקיבל המערער. לטענת ב"כ המערער, המשך ההליך הטיפולי שיקומי יחזיר את המערער לחיים נורמטיביים ללא סיכון אנשים אחרים, ואילו שליחתו למאסר תביא לתוצאה הפוכה. ב"כ המערער הפנה לחוות דעתו של ד"ר בן ציון ממנה עולה, לטענתו, כי שליחת עברייני מין לכלא גורמת להם לשוב ולבצע עבירות מין עם שחרורם, ואילו קבלת טיפול תרופתי ושיחתי מפחית מהמסוכנות. לטענת ב"כ המערער, דברים אלו לא קיבלו התייחסות מצד בית משפט השלום. עוד ציין ב"כ המערער כי בתחילה שירות המבחן אישר את קבלת הטיפול אצל ד"ר איבגי וכי היה עליו להמשיך בהמלצה זו ולא לשלוח את המערער לנסות ולהתקבל לטיפול קבוצתי אשר אינו מתאים לו מלכתחילה. עוד טען ב"כ המערער כי שליחת המערער למאסר בפועל עלולה להיות הרסנית בשל מצבו הרפואי הקשה, בשל ההשפעה על משפחתו, בשל הטראומה שחווה במעצרו ובשל הפסקת התהליך הטיפולי אותו עבר. ב"כ המערער הפנה לדברי ד"ר בן ציון מהם עולה, לדבריו, כי המוטיבציה של אסיר לקבלת טיפול הינה אפסית. לטענת ב"כ המערער, טעה בית משפט השלום משלא נתן משקל לשיקולים לקולא, ביניהם כי המערער הודה, רף העבירות בהן הורשע הינו נמוך משלא כללו חשיפה גופנית, לא היו נגיעות באיבר המין ממש, ללא אלמנט של כוח ומעל הבגדים או הצמדות לכמה שניות בלבד, העובדה כי המערער מטופל, רעייתו של המערער תומכת בו וכי בעבר הצליח המערער להיגמל מהתמכרות לסמים, עובדה המשליכה על יכולתו של המערער להצליח בתהליך הטיפולי. כן לא נתן משקל לעובדה כי המערער מבוגר וחולה בליבו. לטענת ב"כ המערער היה על בית משפט השלום לקבוע כי אין עדיפות לטיפול הקבוצתי על פני הטיפול התרופתי, משהראשון מוגבל במספר מקומות הקבלה וכן לתקופה של 18 חודשים ואילו הטיפול התרופתי ניתן לבקרה באמצעות בדיקות דם. עוד טען כי שגה בית משפט השלום עת קבע כי לעבירות השלכה מרחיקת לכת על נפשם של  הקטינים מבלי שהוזמן תסקיר נפגע ואין לקביעות אלו על מה להתבסס. לטענת ב"כ המערער היה על בית משפט השלום להאמין לכנות דבריו של המערער בעת הראיות לעונש. לטענתו, לא היה על בית המשפט להקיש בין בריאותו הלקויה של המערער לבין נסיעותיו לחו"ל, משאלו נערכו במסגרת שליחות להתרמה למוסדות בתקופה בה חש טוב יותר יחסית. עוד טען ב"כ המערער כי טעה בית משפט השלום עת זקף לחומרה את הרשעתו של המערער משנת 2003 משניתנה על בסיס הסדר. כן טען כי הקנס וסכום הפיצוי שהוטל על המערער הינם גבוהים. ב"כ המערער עתר לביטול עונש המאסר או להמרתו בעבודות שירות, תוך שציין כי מרשו נכון להמשיך בטיפול בפיקוח שירות המבחן או מפקח מכוח חוק הגנת הציבור מפני עברייני מין. ב"כ המערער הגיש פסיקה מטעמו ממנה עולה לטענתו רמת הענישה מקלה יותר מזו שהושתה על המערער:

א.      ת.פ. (כ"ס) 1095/03-  הנאשם, בן 55 שנים, הורשע בעקבות הודאתו בביצוע מעשים מגונים  בקטינה שלא מלאו לה 14 שנים, בעת שעבד כנהג הסעות תלמידים. הנאשם נגע בקטינה ברגלה ואיבר מינה. לנאשם הרשעות קודמות בעבירות דומות. הנאשם נשוי ואב לשלושה ילדים. הנאשם עבר הליך טיפולי והתקדם במהלכו. הוגשו מספר חוות דעת מקצועיות בעניינו של הנאשם. נקבע כי הנאשם זקוק לטיפול פסיכולוגי ולא לטיפול תרופתי. נקבע כי הנאשם מוגבל מבחינה שכלית ואישיותית, נמצא בדכאון וקיים חשש אובדני מצידו. אשר למתלוננת, צויין כי נזקקה לטיפול פסיכולוגי. לנוכח המלצת הגורמים המטפלים ושירות המבחן בית המשפט קבע כי ישנה עדיפות לכך שהנאשם יקבל טיפול והטיל על הנאשם בגין אחד האישומים מבחן טהור, ובגין האישום האחר עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. צו המבחן הטהור נקבע למשך שנתיים במהלכם יקבל הנאשם טיפול פסיכולוגי, וככל שיידרש אף טיפול תרופתי, וכן פיצוי בסך 5,000 ש"ח למתלוננת.

ב.       ת.פ. (פ"ת) 15737-08-09- הנאשם הורשע בעקבות הודאתו בביצוע 3 עבירות של מעשה מגונה בשלוש קטינות, בפארק מים, בעת שנצמד בגופו אל הקטינות. לנאשם היו הרשעות קודמות  בעבירות דומות. בעבר השתלב בהליך טיפולי. הנאשם נשוי ואב לילדים, מנהל אורח חיים דתי-חרדי. רמת המסוכנות המינית של הנאשם הוערכה כגבוהה לטווח ארוך, אך נמצא כי רמת האיום פוחתת כל עוד מקבל טיפול תרופתי. הנאשם החל בקבלת טיפול פרטני וקבוצתי וכן תרופתי. שירות המבחן המליץ של שילוב הנאשם במרכז יום לטיפול בעברייני מין לקבלת טיפול אינטנסיבי. בית המשפט הפנה את הנאשם לקבלת חוות דעת הממונה על עבודות שירות.

ג.        ת.פ. (ב"ש) 6239/01- הנאשם הורשע בעקבות הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים בביצוע עבירות של מעשים מגונים בקטינים ותקיפה, בשעה שהיה מדריך חינוכי של נוער בקיבות בדרום. שירות המבחן קבע כי הנאשם מתקשה לקחת אחריות על מעשיו והמליץ על הטלת עונש ממשי על הנאשם. בית המשפט קבע כי התרשם מעדויות שונות שהובאו בפניו כי הנאשם אדם חיובי, ותורם לחברה. הנאשם נעדר רישום פלילי קודם. צויין כי חלק מעדי התביעה הביעו אמפתיה כלפי הנאשם. טרם קבלת התסקיר, הסכימה התביעה לשקול שליחת הנאשם לביצוע עבודות שירות, אך חזרה בה לאחר קבלתו. בית המשפט גזר על הנאשם 6 חודשי מאסר והפנה את הנאשם לקבלת חוות דעת הממונה על עבודות שירות.

7. ב"כ המשיבה עתרה לדחיית הערעור משלטענתה מסוכנותו של המערער לא פחתה חרף הטיפול אותו עבר. לטענת ב"כ המשיבה התמונה המלאה אודות מצבו של המערער ניתנה על ידי שירות המבחן ובית המשפט ניזון מהאמור בתסקירים. נעשה ניסיון לשלב המערער  בטיפול קבוצתי, אך המערער לא עשה דבר כדי להשתלב. לטענתה, בית המשפט נעתר לבקשות דחיות רבות במהלך הדיון בבית משפט השלום, על מנת לסייע להליך הטיפולי אשר בסופו של דבר לא הניב את המצופה. שירות המבחן סבר שאין די בזריקות וכי יש לשלב המערער בקבוצה, אך המערער סרב ולא נמצא מנגנון אחר שיכול להפחית את  מסוכנותו. אשר לעבירות אותן ביצע המערער, טענה ב"כ המשיבה, כי מדובר בשש עבירות של מעשים מגונים אשר בוצעו כלפי מספר קטינים בני 14-16, אשר בוצעו למרות התנגדותם. לדבריה, בית משפט השלום שקל הן את הערכות המסוכנות, הן את עדויות המומחים והתסקירים. המלצת שירות המבחן היתה לעונש מוחשי ומרתיע. לדברי ב"כ המשיבה, לא הוכח כי לא ניתן לשלב את הנאשם בהליך שיקומי במאסר. עוד ציינה כי לא ניתנו עדיין תשלומי פיצוי לקורבנות. ב"כ המשיבה הפנתה לפסיקה ממנה עולה לטענתה רמת ענישה דומה:

א.      ע"פ 2824/05 (בית המשפט העליון), המערער ערער כנגד העונש שהוטל עליו- 12 שנות מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננים. כן עתר לדחיית גזירת העונש לצורך מתן טיפול שיקומי למערער מחוץ לכלא. המערער הורשע בביצוע עבירות מין חמורות בקטינים. מומחי ההגנה המליצו לשלב המערער בתוכנית טיפול שיקומית הבנויה על טיפול תרופתי בעל אפקט מסרס בשילוב טיפול נפשי להורדת הדחף המיני, למשך 5 שנים. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו מהטעמים הבאים: לא הוכחה נכונותו של המערער לשיתוף פעולה עם מאמצי השיקום; אין ביטחון כי התוכנית תביא לשיקום אמיתי; צורך בסופיות ההליך, לא הוכח כי ההליך השיקומי אינו אפשרי בין כתלי הכלא; נשיאת עלות הטיפול על ידי משפחת המערער תביא לאי שוויון בין נאשמים; התוכנית אינה משרתת אינטרס ציבורי של קורבנות פוטנציאליים הזקוקים להגנה מפני פגיעה. בית המשפט העליון אף הוא דחה הבקשה לדחיית גזירת העונש וקבע כי יש להטיל על המערער עונש מאסר מרתיע בשילוב תוכנית שיקומית במסגרת ריצוי עונש המאסר בכלא. לפיכך, הערעור נדחה.

ב.       ע"פ 10632/06, 10659/06 (בית המשפט העליון), המערער ביצע מעשים מגונים בשתי קטינות, מתחת לבגדים, בבית כנסת. המערער הודה, הורשע בעבירות של מעשה מגונה בקטינה וחטיפה לשם ביצוע עבירות מין ונידון לשנתיים וחצי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי בגובה 7,500 ש"ח. בית המשפט העליון גזר על המערער 4 שנות מאסר לריצוי בפועל.

תסקירי שירות המבחן

8. כאמור, הוגשו במהלך הדיון בבית משפט השלום ארבעה תסקירים בעניינו של המערער.